חסיון עורך דין לקוח בפקודת מס הכנסה – דחיית עתירתה של לשכת עו"ד

חובת חסיון עו"ד-לקוח מוסדרת הן בסעיף 48 לפקודת הראיות והן בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, כאשר הוראות אלו אינן חלות כלשונן בכל הקשור לחסיון עו"ד לקוח בפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") ובחוק מע"מ.

הסיבה היא, ההסדר ספציפי בסעיפים 235א-235ד לפקודת מס הכנסה (וסעיף 143 לחוק מע"מ), המצמצמים את היקפו של החסיון האמור רק לדברים ומסמכים בין לקוח לעו"ד באופן ישיר ואינם כוללים בחסיון גם "אדם אחר מטעם הלקוח" כפי שנקבע בפקודת הראיות.

בעקבות פסק הדין בצ"א 36336-11-20 מס הכנסה – משרד פקיד שומה חירות נ' לוי
(להלן: "פסק הדין") שבו קבע בית המשפט מספר קביעות ובעיקרן כי רק המסמכים הקשורים בקשר ישיר בין עו"ד לנישום עצמו שהוא "הלקוח" מוגנים בחסיון עו"ד לקוח, עתרה לשכת עורכי הדין לבג"ץ ביום 21/03/2021 בתיק בג"ץ 2026/21 לשכת עורכי הדין נ' בית המשפט המחוזי ת"א פ"ש חקירות ת"א ואח', כאשר במסגרת העתירה ביקשה לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה") להורות על ביטול פסק הדין אשר אפשר לפקיד שומה חקירות ת"א (להלן: "פקיד השומה") לעיין בחומרים שנתפסו במהלך חיפוש במשרדו של עו"ד דורון לוי (וראו הרחבה במאמר מיום 11/03/2021).

לטענת הלשכה, מדובר בהכרעות סותרות של בתי המשפט המחוזיים בשאלת היקף החיסיון המעוגן בפקודה וכי אי החלת החיסיון, כהגדרתו בסעיף 235א לפקודה, על מסמכים שהוחלפו בין עורך הדין ובין אדם מטעמו של הלקוח, יש בה משום פגיעה "בלתי מידתית ובלתי שיוויונית" בזכות ההיוועצות ותוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליותיו של חסיון עו"ד-לקוח.

טענה נוספת שעלתה במסגרת העתירה הייתה, כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי תוביל לפגיעה ממשית בשירות שנותנים עורכי הדין, שכן יהא עליהם לייעץ ללקוחותיהם לשוחח עמם על ענייני מס באופן אישי וללא מעורבות מומחים, על מנת שלא לפגום בתחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח.

פקיד השומה חזר על טענתו לפיה לשונו הברורה של סעיף 235א לפקודת מס הכנסה אינה מאפשרת "להלביש" עליו את הוראת החיסיון שבסעיף 48(א) לפקודת הראיות ובנוסף, ההסדר שבפקודת מס הכנסה עולה בקנה אחד עם תכליותיהם של דיני המס: חיוב הנישום במס אמת, הבטחת הכנסה לאוצר המדינה וקידום מטרות בעלות אופי חברתי, כאשר לטענתו קיימים הבדלים מהותיים בין עבירות מס לעבירות אחרות, והבדלים אלו מצדיקים את החלת ההסדר הייחודי שבפקודה.

בג"ץ קבע תחילה, כי הוראת סופיוּת הדיון שבסעיף 235ד(ה) לפקודת מס הכנסה שוללת, למעשה, את האפשרות לבחון בכלים "ערעוריים" את פסקי הדין שניתנים מתוקף סעיף זה בבתי המשפט המחוזיים.

גם אם נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעויות ונקבעו בו קביעות משפטיות שגויות, הרי שעובדה זו לבדה אינה מקימה עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק וזאת משום שהלכה פסוקה ומושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטותיהן של ערכאות שיפוטיות במקרים נדירים בלבד, בהם ההחלטה ניתנה בחריגה מסמכות או כשמדובר ב"תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור" וכן מקום שבו נמצאה "פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי" או "פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בזכות יסוד".

לאור העובדה שבעתירה זו הלשכה לא טענה שפסק הדין ניתן בחריגה מסמכות, ואף לא ב"שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור" אלא היא מיקדה את עתירתה בהשגות על תוכנו של פסק הדין ובטענות בדבר השלכותיו על חיי המעשה, דחה בג"ץ את העתירה וקבע כי בהינתן המבחנים המחמירים שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין זה, לא עלה בידי הלשכה להוכיח עילה המצדיקה סטייה מכלל אי-ההתערבות ומשבחר המחוקק שלא לאפשר ערעור (בזכות או ברשות), וקבע בהקשר זה הוראה בדבר סופיוּת הדיון, יש לכבדה.

לאור דחיית העתירה, הטענה לפיה על מנת שלא לפגום בתחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח בדיני המס, ידרשו מעתה עורכי הדין העוסקים במיסים לייעץ ללקוחותיהם לשוחח עמם על ענייני המס באופן אישי וללא מעורבות מומחים, הפכה לטעמי רלוונטית מתמיד.

 

את כל המאמרים ניתן למצוא באתר בכתובת: www.atz-law.co.il

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה