חיזוק נוסף לסמכות המנהל להארכת מועד לתיקון שומה

סוגיית סמכותו של מנהל מסמ"ק (להלן: "המנהל") במסגרת סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") להאריך את המועד לתיקון שומה הקבוע בסעיף 85 לחוק, נדונה לא אחת בפסיקה.

עמדת רשות המיסים מאז ומעולם הינה, כי סמכות המנהל מוגבלת להארכת מועדים דיונית בלבד ולא מהותית, ועל כן אין הוא מוסמך להאריך מועדים המסווגים כמהותיים ושורשיים כגון את התקופה של 4 שנים לתיקון שומה הקבועה בסעיף 85 לחוק.

לאחרונה, היה נדמה כי סוגיה זו הוכרעה לטובת רשות המיסים בעקבות פסיקת בית המשפט בע"א 5070/15 אבשלום בר-גיורא אשר ניתנה בהסכמת הצדדים לפיה: "הערעור יידחה ברובו … וזאת בהינתן ההתיישנות המהותית הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג – 1963 שאת המועד הקצוב בו לא ניתן להאריך מכוח הוראות סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין."

ואולם, השבוע קיבל הדיון בסוגיה זו תפנית, בהחלטת ועדת הערר בעניין מיטל אביבי רייך (ו"ע 9451-10-16) אשר דחתה את בקשת המנהל לעיון מחדש בהחלטתה מיום 09/04/2017 (ראו מאמר מיום 20/04/2017) לאפשר הארכת מועד כאמור, לאור פסיקת בית המשפט העליון בעניין בר-גיורא.

הוועדה דנה בשאלה, האם פסיקתו של בית המשפט העליון בעניינו של בר-גיורא קובעת הלכה לפיה אין בכוחו של סעיף 107 לחוק ליתן אורכה מעבר לתקופת 4 השנים הקצובה בסעיף 85 לחוק, גם במקרים חריגים של "סיבה מספקת",  ואם כן – האם יש להלכה זו תחולה רטרוספקטיבית במקרה דנן מכיוון שההליך בענייננו עדיין תלוי ועומד.

הוועדה קבעה בהחלטתה פה אחד, כי פס"ד של בית המשפט העליון בעניינו של בר-גיורא אינו בגדר "הלכה מחייבת" וזאת מהנימוקים הבאים:

1. מדובר בהסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט העליון שבו 2 הצדדים "קיבלו" את מה שרצו.
2. השימוש בפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון, כדי להוכיח את טענת המנהל, אינו מהווה חלק מפסק הדין שפורסם ועל כן אין לתת לו משקל בקביעה כי המדובר ב"הלכה מחייבת".
3. גם מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי אין בסיס לטענה כי הובהר המצב המשפטי לאשורו וכי בית המשפט העליון אמר את דברו בצורה חד משמעית.

לגופו של עניין קבעה הוועדה, כי בסוגיה מהותית זו, של סופיות השומה מול החתירה לתשלום מס אמת והאיזון הנדרש ביניהם במקרים חריגים, קיימת מחלוקת ארוכה בוועדות הערר, כאשר בית המשפט העליון טרם הכריע סופית בנושא.

יתר על כן, ישנן 2 הערות אגב שניתנו בבית המשפט העליון בעניין זה, האחת ע"י השופט רובינשטיין בעניין כספי (ע"א 7759/07) לפיה בתנאים מסוימים ניתן לדעתו להאריך את המועד לתיקון שומה והשנייה, אשר לדעת הוועדה מהותית יותר, ניתנה ע"י השופט דנציגר בעניין משה חכמי (ע"א 5461/11), לפיה אם הייתה לנישום "סיבה מספקת" לתיקון השומה מעבר לתקופה ה-4 שנים שנקבעו בסעיף 85 לחוק, היה בית המשפט העליון נעתר לתיקון השומה.

לאור האמור לעיל קבעה הוועדה, כי פסק הדין בפשרה שניתן על ידי בית המשפט העליון בעניין בר גיורא אין בו הלכה סדורה מלבד מתן תוקף של פסק דין להצהרה פרשנית של המנהל שהוסכמה על ידי הצד שכנגד, זאת בפרט כאשר בעבר בית המשפט התבטא בהערות אגב, באופן פרשני שונה.

 

ניתן לראות אם כן, כי סוגיית סמכות המנהל בסעיף 107 לחוק להאריך גם את המועד לתיקון שומה הקבוע בסעיף 85 לחוק, אשר נדמה היה כי הוכרעה לטובת עמדת רשות המיסים, חזרה שוב למרכז הבמה וממתינה כבר תקופה ארוכה – לקביעת הלכה סופית בבית המשפט העליון.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל [email protected]

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

 © כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה