לא ניתן במסגרת ערר להגיש כתב תשובה שיחליף את החלטות המנהל בשומה

סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק")  מעניק  סמכות למנהל מיסוי מקרקעין
(להלן: "המנהל")  "להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה", כאשר הלכת אביבי רייך וחזרה עליה בדיון נוסף בבית המשפט העליון (דנ"א 1867/21 מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נ' מיטל אביבי רייך) קבעו כי לשון סעיף 107 לחוק היא חד-משמעית, ולפיה המנהל רשאי להאריך "כל מועד בחוק",  וכי נוסח זה נושא משמעות אחת בלבד לענייננו והיא – הסמכה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק (וראו הרחבה במאמר מיום 22/07/21).

ואולם, בו"ע 25437-10-19 יעקובוביץ' ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין ביצע בית המשפט לראשונה, אבחנה בחוק מיסוי מקרקעין בין "תנאי" לבין "מועד" וקבע כי סמכות המנהל לפי סעיף 107 לחוק אשר אושרה בצורה גורפת ב"הלכת רייך",  חלה רק על "מועד" הקיים בחוק, אך ישנן תקופות שהן "תנאי" ועליהן לא חל סעיף 107 לחוק, כאשר אבחנה זו חזרה על עצמה במספר פסקי דין מאז (וראו דוגמא במאמר מיום 16/04/26).

השבוע ניתנה החלטה בו"ע 80173-05-26 טיבי נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה במסגרת ערר שהגיש מר טיבי על החלטת מנהל מסמ"ק חיפה (להלן: "המנהל"), לסרב להאריך מועד לתיקון שומה בנימוק שגוי ולפיו לא ניתן להאריך מועדים מהותיים הקבועים בחוק, כאמור בפסק הדין בעניין ו"ע 25437-01-19 יעקובוביץ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה.

הנימוק הינו שגוי, שכן מבחינת מהות ההחלטה עולה, כי המנהל לא התייחס בהחלטתו להארכת מועד של סעיף 85 לחוק, שאושרה ב"הלכת רייך",  אלא להארכת מועד שלפי סעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק בעניין תקופת 24 חודשים הקיימת לפי סעיף זה בחוק, למכירת דירה חלופית.
יוצא אפוא כי המנהל לא נתן החלטה נכונה ביחס לבקשה שהוגשה לו על ידי מר טיבי ועל כן הוגש הערר.

במסגרת הערר, התייחס המנהל בכתב התשובה שהוגש מטעמו לכך, שאכן נפלה שגגה בהחלטתו, אך למרות היעדר קיומה של החלטה כדין ביחס לבקשת מר טיבי, התייחס המנהל בכתב התשובה להארכת המועד שהתבקשה בפועל – ודחה את עמדת מר טיבי במסגרת כתב התשובה, תוך שהוא מסביר כי מתכונת התנהלות זו תהיה יעילה יותר דיונית ועל כן פעל כפי שפעל.

וועדת הערר הבהירה, כי משניתנה החלטה שגויה ע"י המנהל, הרי שלא ניתן במסגרת הערר להגיש כתב תשובה שיהווה כביכול חלף החלטה קונקרטית בבקשה שהוגשה מטעם מר טיבי. בנוסף הבהירה וועדת הערר, כי התנהלות כזו אינה תורמת ליעילות דיונית אלא להיפך,  בהיעדר החלטה סדורה שנערכה כדין על ידי המנהל, לא יכולה לקום סמכות לוועדת הערר לדון במה שהמנהל לא החליט לגביו.

אי לכך החליטה וועדת הערר, כי הערר ימחק והצדדים יחזרו לשלב הדיון בבקשה להארכת המועד, כאשר על המנהל ליתן החלטה בבקשה האמורה, לאחר שיזמן את מר טיבי לדיון וישמע את טענותיו ויציג בפניו את עמדתו מנגד ויאפשר לו להתייחס אליה, ולאחר מכן תינתן ההחלטה, כאמור על ידי גורם מוסמך אחר במשרד המנהל.

בשולי הדברים אציין, כי במסגרת ההחלטה נקבע שהמשך התנהלות המנהל לאחר הטעות שביצע, יצרה עלויות עבור מר טיבי ומשכך פסקה הוועדה הוצאות לטובתו.

 

את כל המאמרים ניתן למצוא באתר בכתובת:  www.atz-law.co.il

 אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

  © כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה