טעות בתום לב שניתן לאפיין כרשלנות – אינה מהווה סיבה מספקת להארכת מועד

חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") מעניק בסעיף 107 סמכות למנהל מיסוי מקרקעין (להלן: "המנהל") "להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה".

לפני מספר חודשים, קבע בית המשפט העליון באופן סופי בדנ"א 1867/21 מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נ' מיטל אביבי רייך כי לשון סעיף 107 לחוק היא חד-משמעית, ולפיה המנהל רשאי להאריך "כל מועד בחוק", וכי נוסח זה משמעותו ברורה – הסמכה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק לצורך תיקון שומה (וראו מאמר מיום 22/07/2021).

לאור הלכת "אביבי רייך" הגיעה לסיומה המחלוקת בין המנהל לנישומים בשאלה האם יש בסמכותו להאריך את המועד לתיקון שומה – והמחלוקת עוברת להתמקד בשאלה: האם קיימת "סיבה מספקת להיעתר לבקשה", כאשר "סיבה מספקת" משמעותה להסביר, מדוע לא ביקש הנישום את תיקון השומה בתוך 4 השנים המותרות לתיקון שומה וככל שהזמן שחלף יהיה רב יותר נטל ההוכחה המוטל עליו יהיה גבוה יותר.

בו"ע 68019-07-18 חוגי נ' מנהל מסמ"ק ת"א קבע בית המשפט בדעת רוב כי מבחן "הסיבה המספקת" הינו המקל ביותר מבין המבחנים הנדרשים להפעלת שיקול הדעת המנהלי ומשכך קבע בית המשפט כי גם טעות בתום לב מהווה "סיבה מספקת" לעניין סעיף 107 לחוק (וראו הרחבה במאמר מיום 05/11/2020).

השבוע ניתן פסק דין בו"ע 28810-01-20 הביטוח הרפואי לבני הישיבות נ' מנהל מסמ"ק ירושלים

במקרה הנדון בפסק הדין, מכרה עמותת הביטוח הרפואי לבני הישיבות (להלן: "העוררת") נכס מקרקעין במהלך שנת 2012, כאשר בסוף שנת 2012 נתן המנהל החלטה סופית בהשגה.

לאחר מספר שנים, מונה לעוררת מנהל מיוחד לצורך בדיקת מכירת הנכס, כאשר בדיקה של רו"ח מטעמו העלתה , כי העוררת הייתה רשאית לקבל פטור של מוסד ציבורי לפי סעיף 61 לחוק בעת המכירה.

כתוצאה מכך, הגישה העוררת בשנת 2019 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק, מהטעם שנודע לה לראשונה על זכאותה לפטור ממס שבח כמוסד ציבורי רק כעת כאשר מסתבר שרו"ח של העמותה בשנת 2012 דיווח על עסקת המכירה בדו"ח שהוגש למס הכנסה, שכן סבר בטעות בתום לב, שניתן לקבל את הפטור ממס שבח – דרך מס הכנסה.

המנהל דחה את הבקשה, הן לאור טענתו (בטרם ניתנה הלכת "אביבי רייך") שאיננו מוסמך לעשות כן והן מהטעם שהעוררת לא הוכיחה "סיבה מספקת" שכן העוררת והקונה הגישו הצהרה משותפת תוך שהקונה ביקשה פטור ממס רכישה כמוסד ציבורי, דבר שהיה צריך להאיר את עיני ב"כ של העוררת, אשר ייצגו את העוררת בכל מהלך השנים ובקיאים במיסוי מקרקעין, לסוגיה זו קודם לכן.

בית המשפט קבע תחילה, שלאור הלכת "אביבי רייך" אין עוד מחלוקת כי המנהל רשאי להאריך את המועד של 4 השנים הקבוע בסעיף 85 לחוק ומשכך יש לדון בשאלה האם עלה בידי העוררת להצביע על "סיבה מספקת".

בעניין זה הסביר בית המשפט, כי ככל שמשך זמן האיחור בהגשת הבקשה להאריך את המועד הינו רב יותר, כך יגבר כובד הטעם הנדרש על מנת להיעתר לבקשה וכי חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי בדבר סופיות השומה.

כמו כן הסביר בית המשפט, כי אין די בכך שהמנהל מצווה על גביית "מס אמת" וכי אין די בכך שמדובר בעמותה שפעילותה הינה לצרכי צדקה, להבדיל מחברה עסקית, שכן קביעת תקופת התיישנות בחוקי מס אינה עניין פרוצדורלי אלא עניין מהותי להסדרי חקיקת המס.

 

לגופו של עניין דחה בית המשפט את הערר, וקבע שהמסקנה העולה ממסכת העובדות היא שהיה על העוררת להיות מודעת לזכותה לקבל פטור מתשלום המס, הן בעצמה והן באמצעות מיצגיה (רואה החשבון ועו"ד) וכי הטענה כי פעלה בתוך לב, אין בה כשלעצמה כדי להוות "סיבה מספקת" בנסיבות מקרה זה, בו ניתן לאפיין את המחדל של העוררת לבקשת את הפטור מהמנהל כרשלנות.

 את כל המאמרים ניתן למצוא באתר בכתובת: www.atz-law.co.il

       

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

Call Now Buttonליצירת קשר עם עו"ד צ'יסמדיה