החזקה במקרקעין מקום המדינה ובעידודה, מגיעה לכדי זכות במקרקעין גם לא אישור בכתב

החלופה השלישית בהגדרת "זכות במקרקעין" בחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") , הינה "הרשאה", שניתן לראות בה מבחינת תכנה בעלות או חכירה לתקופה העולה על 25 שנים, למעט כזו שלא נהוג לחדש מעת לעת.

כאשר מדובר בהרשאה במקרקעי ישראל היא תיחשב "זכות במקרקעין" גם אם ניתנה לתקופה בקצרה מ-25 שנים.

בפסיקה נקבע, כי הרשאה צריכה להיות זכות משפטית למסירת זכות חזקה ייחודית – ולא מספיקה העברה זכויות לשימוש חלקי במקרקעין.

לפני כחצי שנה, ניתן פסק דין בע"מ 22950-02-17 אפרהימי נ' פקיד שומה גוש דן, אשר עסק בשאלה האם וכיצד יש לחייב במס שמונה "הסכמי פינוי" שנחתמו עם אנשים שהחזיקו בקרקע במתחם מסוים בעיר בני ברק, כאשר חלק מהנכסים שימשו בידיהם למגורים.

לאור העובדה שטיב זכויות המחזיקים בנכסים לא הוברר ונותרו סימני שאלה רבים לגבי מעמדם של המחזיקים במתחם, אשר הוגדרו ע"י פקיד השומה כ"פולשים", טופל המקרה אצל פקיד השומה ולא אצל מנהל מסמ"ק ולא הועלתה טענה בידי המחזיקים כי זכויותיהם מגיעות לכדי "זכות במקרקעין" בהתאם לחוק.

בית המשפט קבע בפסק הדין, כי חל לגבי אלו המחזיקים בדירות מגורים הסייג השלישי להגדת "נכס" בפקודה ומשכך לא ימוסו בגין הפיצוי שקיבלו. (וראו הרחבה במאמר מיום 12/12/2019)

בשבוע שעבר ניתן פס"ד בו"ע 13864-04-18 יהושוע וייס ואח' נ' מנהל מסמ"ק מרכז, אשר עסק במחזיקים נוספים באותו מתחם בבני ברק, שטענו בתוקף כי הם אינם "פולשים" וזכויותיהם בדירות המגורים, אותן החזיקו מקום המדינה במשך כ-70 שנה,  מגיעות לכדי "זכות במקרקעין" בחוק ומשכך הם זכאים לפטור ממס לפי סעיף 49ב(5) לחוק על גובה הפיצוי שהתקבל עקב פינויים.

מנהל מסמ"ק (להלן: "המנהל") טען, כי המחזיקים לא הצליחו להוכיח שלהוריהם ניתנה רשות להחזיק במקרקעין ולבנות שם את ביתם והעובדה כי החזיקו במקרקעין שנים רבות אינה יוצרת להם "זכות במקרקעין" כמשמעותה בחוק אלא יש לראותם כפולשים.

טענה נוספת שהעלה המנהל הייתה, כי פסק הבוררות בין המדינה לבין המחזיקים, אשר קבע במפורש כי המחזיקים התגוררו במקום ברשות המדינה וקבע את גובה הפיצוי המגיע להם, איננו מחייב אותו שכן לא היה צד לפסק הבוררות.

בית המשפט בחן את עדויות המחזיקים, סקר את המסמכים הרבים שהמציאו ואת תצהיריהם והגיע למסקנה כי המחזיקים, ביחד עם הוריהם, עלו לארץ ויושבו במקרקעין מיד בסמוך להגעתם לארץ  – על ידי הגורמים המיישבים.

בית המשפט קבע, כי להוריהם של המחזיקים ניתנה "הרשאה" במקרקעין מהטעמים הבאים:

  1. הרשאה היא הסכם ובחוק מיסוי מקרקעין אין דרישת כתב. כאשר המדינה באמצעות אחד מאורגניה, לוקחת משפחת עולים חדשים שזה עתה ירדו מהאונייה ומורה להם להקים את ביתם במקום כלשהו – יש לראות בכך משום הרשאה להחזיק במקרקעין שניתנה במסגרת הסכם בעל פה עימם ובהתנהגות מולם והדבר יצר התחייבות אכיפה ממנה לא ניסתה המדינה להשתחרר במשך למעלה מ-60 שנים.
  2. הרשאה צריכה להינתן לצורך עשיית שימוש נרחב במקרקעין ולא לשימוש מוגבל וכאשר הורשו הורי המחזיקים להקים את ביתם ע"ג המקרקעין , לבנות שם רפת ולול ובהמשך אף להקים עסקים קטנים – הורשו הם להחזיק באופן ייחודי במקרקעין והדבר עונה להגדרת "הרשאה".

לגבי טענתו הנוספת של המנהל הבהיר בית המשפט, כי ככלל יש ממש בטענת המנהל שאיננו צד לפסק הבוררות, אולם אין דומה הליך בוררות שהתנהל בין 2 אזרחים, לבין הליך המתנהל מול אורגן רשמי של מדינת ישראל אשר אמון על נושא קביעת הבעלות במקרקעין ושלא הצליח להפריך את טענת המחזיקים בתום ההליך.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט פה אחד כי הזכות שהייתה למחזיקים נופלת בתוך גבולותיה של "הרשאה במקרקעי ישראל", גם ללא הסכם בכתב, ולפיכך היא זכות במקרקעין עליה חל החוק.

בשולי הדברים אציין, כי בית המשפט דחה מכל וכל גם את טענתו החלופית של המנהל, לפיה גם אם יקבע כי זכותם של המחזיקים נכנסת לתחולת החוק, הרי שסעיף 49ב(5) לחוק מחייב את המוריש להיות "בעלה" של הדירה, דהיינו בעל זכות "בעלות" בה וקבע, כי מאחר והמנהל מחיל את הפטור האמור בשגרה גם כאשר למוריש לא הייתה זכות בעלות בדירה – אין הצדקה לנהוג אחרת במקרה זה.

 לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

  © כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

Call Now Buttonליצירת קשר עם עו"ד צ'יסמדיה