הארכת מועדים בחוק מיסוי מקרקעין

חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") מעניק בסעיף 107 לחוק סמכות למנהל מיסוי מקרקעין (להלן: "המנהל"), "להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה" כאשר הפסיקה פירשה במהלך השנים את סעיף 107 לחוק כסעיף גורף שניתן להשתמש בו כל אימת שבעקבות איחור במועד, הנגרם בעקבות סיבה מספקת, נגרם לנישום נזק כלשהו.

שימוש המנהל בסעיף 107 לחוק, נדרש במקרים בהם אין בסעיף הספציפי עצמו סמכות למנהל להארכת מועדים.

כך לדוגמא, על מנת להאריך מועד להגשת השגה מעבר ל-30 הימים הנספרים מיום שנמסרה לאדם הודעת השומה, כאמור בסעיף 87 לחוק, משתמש המנהל בסמכותו הקבועה בסעיף 87(א)  ואיננו נדרש לסעיף 107 לחוק.

ואולם, במקרים בהם מתבקשת הארכת מועד להגשת הודעה על נאמנות או לצורך הגשת ערר, רשאי המנהל להשתמש בסמכותו לפי סעיף 107 לחוק להאריך את המועדים הנ"ל.

חשוב להדגיש, כי עמדת רשות המיסים מאז ומעולם הינה, כי סמכות המנהל מוגבלת להארכת מועדים דיונית בלבד ולא מהותית, ועל כן אין הוא מוסמך להאריך מועדים המסווגים כמהותיים ושורשיים כגון את התקופה של 4 שנים לתיקון שומה הקבועה בסעיף 85 לחוק.

עמדה זו, זכתה אמנם לגיבוי לאחרונה בפסק הדין בעניין בר גיורא (ו"ע 53452-09-12) בו קבעה הוועדה כי: "דעתנו הינה כי סעיף 107(א) לפקודה אינו מסמיך את המנהל להאריך את המועד לתיקון השומות ועל כן הערר על החלטת המשיב שלא להאריך את המועד על פי סעיף 107(א) דינו להידחות על הסף."

עם זאת, בפסיקת בית המשפט העליון בעניין רות כספי (ע"א 7759/07) קבע השופט אליקים רובינשטיין בהערת אגב כי: " לא מצאתי בלשון סעיף 107 דבר המגביל את תחולתו, ודומני כי אף יהא זה צודק, במקרים מסוימים – גם אם מועטים – לאפשר הארכת המועד הקבוע בסעיף 85".

בשבוע שעבר, ניתנה החלטה בו"ע 2893-01-16 עזבון המנוח מוחמד חדר עבדאללה נ' מנהל מיסוי מקרקעין נצרת ובה נדחתה בקשתו של מנהל מיסוי מקרקעין לדחייה על הסף מחמת התיישנות, של ערר שהוגש על החלטתו לדחות את בקשת העורר להארכת מועד להגשת השגה, ונקבע כי בקשת הארכה שהגיש העורר תוחזר למנהל על מנת שייתן החלטה מנומקת בבקשה, תוך התייחסות לנימוקים המפורטים בה.

במסגרת ההחלטה קבעה הוועדה, כי אף אם היה מדובר בבקשה להארכת מועד לתיקון שומה (ולא להגשת השגה כפי שנתבקש), הרי שאין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי דינה להידחות מאחר והוגשה לאחר שחלפה התקופה המפורטת בסעיף 85 לחוק וכי יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו.

כאמור לעיל, הועדה החליטה, כי מאחר ולא ברור האם המנהל שקל את מלוא השיקולים הרלוונטים טרם דחה את בקשת הארכה, שכן החלטתו נוסחה בצורה לאקונית ללא התייחסות לסמכותו להארכת מועדים וללא התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הספציפי – הוחזרה אליו הבקשה לצורך מתן החלטה מנומקת ומפורטת.

לסיכום ניתן לראות, כי קיימת התייחסות סותרת בוועדות הערר לשאלת היקף סמכותו של המנהל לפי סעיף 107 לחוק, והשאלה בדבר סמכותו של המנהל לפי סעיף 107 לחוק להארכת מועדים מהותיים, כגון תיקון שומה בסעיף 85 לחוק, בעינה עומדת ויהיה עלינו להמתין עד להכרעתו הסופית של בית המשפט העליון בעניין זה.

 

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל [email protected]

 

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה