גביית המס בנסיבות מיוחדות

ישנם מקרים, בהם ישנו רצון להעביר נכס מיחיד או מחברה לצד ג' מחשש כי רשויות המס "יניחו ידיהם" על אותו נכס, כתוצאה מחוב מס צפוי או קיים ליחיד או לחברה, אשר הנכס מצוי בבעלותם.

בשנת 2010, במסגרת תיקון 69 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק"), נוספה הוראה בסעיף 95א לחוק שמטרתה הינה מניעת התחמקות מתשלום המס באמצעות הברחת נכסים ע"י הנישום לצד ג' וזאת ע"י מתן האפשרות למנהל מסמ"ק לגבות את המס גם מאותו צד ג'.

ההוראה קובעת כי כאשר לאדם חוב מס סופי, המוגדר כסך כל הסכומים מכל סוגי החיוב (מס שבח, רכישה, הפרשי הצמדה וריבית) שחייב אדם עקב מכירת זכות במקרקעין או פעולה באיגוד, שאין לגביהם עוד זכות להשגה, לערר או לערעור, ולאחר מכן העביר את נכסיו למי שיש לו עימו יחסים מיוחדים, בלא תמורה או בתמורה חלקית, או העבירם לאחר בלא תמורה, ולא נותרו לו האמצעים בישראל לסילוק חובו – אפשר לגבות את חוב המס הסופי ממי שקיבל את הנכסים, בתנאים מסוימים המפורטים בהמשך הסעיף.

הוראה זו באה להשוות את חוק מיסוי מקרקעין לחוק מע"מ, אשר כולל הוראה דומה בסעיף 106 וכן לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") , הכוללת הוראה דומה בסעיף 119א.

יש לציין כי אין בתנאי הסעיפים הללו תנאי הקובע שההעברות תהיינה אסורות על פי החוק או שנעשו במטרה להעלים מס, אלא גם העברות "תמימות" לכאורה העומדות בתנאי הסעיף ייכנסו לגדרו. ואכן, בעניין חוק מע"מ קבע בית המשפט בבש"א 17958/07 טי אנד אל אקספרס בע"מ כדלקמן: "יודגש, הוראה זו אינה מתנה את סמכויות הגבייה מצד ג', בכך שההעברה שבוצעה הייתה אסורה על-פי חוק מע"מ או משוללת תום לב של הצדדים. גם העברה שאין מטרתה העלמת מס, תאפשר הפעלת הסמכות על-פי סעיף זה".

חשוב להבהיר כי הוראות אלו חלות אך ורק על חוב מס המוגדר כ"חוב סופי", כאשר במקרים רבים עולה השאלה, מתי חוב המס הופך לסופי, באופן שהעברת הנכסים ע"י החייב לצד ג', תאפשר לרשות המיסים להפעיל את הסעיפים הללו?

סעיף 106 לחוק מע"מ מגדיר חוב סופי כחוב לפי חוק מע"מ, שניתן לגבותו לפי הוראות פקודת המסים (גביה), כאשר סעיף 119א לפקודה מגדיר חוב מס סופי, כסך כל הסכומים מכל סוגי החיוב (מס, רבית , הפרשי הצמדה) למעט מקדמות, שחייב אדם לפי הפקודה כנישום או כמנכה, שאין לגביהם עוד זכות להשגה, לערר או לערעור.

בפסק דין שפורסם לפני כשבועיים, בעניין סעיף 106 לחוק מע"מ (ע"מ 16989-07-14 אליעזר טביב נ' רשות המיסים), טען מר טביב כי העברת כספי התמורה אליו התרחשה שנים רבות לפני הפיכת החוב לסופי ולכן לא ניתן היה לצפות כי אכן יהיה חיוב במס, שהרי לא ידעו מה יעלה בגורל הערעורים שהוגשו לבתי המשפט.

בית המשפט דחה את טענתו של מר טביב, תוך שהוא מסתמך על קביעת בית המשפט העליון בעניין פלח (ע"א 2755/08) לפיה: "בכל מקרה שבו נישום צריך לצפות, כי יהא חייב במס לאור הליכים שמתנהלים בינו לבין רשויות המס, הרי שאם הוא מעביר נכסים ללא תמורה בעיתוי זה רשאית רשות המיסים להיפרע מהם". היתרון בגישה זו הוא כי היא תוחמת את הזמן על פי מבחן הידיעה שכרוך בו גם מימד הצפיות. פעולת הרשות כפופה לידיעה ולציפייה של הנישום."

ניתן לראות אם כן, שלא תמיד קיימת אפשרות להסתתר מאחורי הטענה כי הנכסים הועברו בטרם חוב המס הפך לסופי, שכן גם אם החוב לרשויות המס לא היה סופי במועד העברת הנכסים, ניתן להחיל את הסעיפים הללו, ולו רק מהסיבה שמקבל הנכסים ידע על קיומו של חוב כלפי רשויות המס, או לפחות היה עליו לצפות כי יחול חוב שכזה.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל [email protected]

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה