ניכויים, הינם ההוצאות שהוציא הנישום לשם ייצור הכנסתו, אותן הפקודה מתירה לו לנכות מהכנסתו.

ברגע שבשנת מס מסוימת, סך הניכויים המותרים לנישום, עלה על סך ההכנסות ממקור ההכנסה, נוצר לנישום הפסד לצרכי מס ומכאן שניכויים שהותרו בשנת מס מסוימת אך לא נוצלו ע"י הנישום כנגד הכנסתו, מהווים הפסדים לצורכי מס.

לאחרונה, ניתן פס"ד בבית המשפט העליון בע"א 1579/20 פביו יחזקאל מלכסון אנגל ואח' נ' פ"ש תל אביב ואח' (להלן: "הלכת מלכסון") ובו דן בית המשפט בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בשאלה הבאה:

האם זכותו של אדם לקזז את הפסדי ההון או את ההפסדים מעסק שצמחו לו עד יום פטירתו, עוברת ליורשיו בירושה?

במקרה הנדון, למנוח צבי דינשטיין ז"ל היו ביום מותו הפסדי הון מועברים שלא קוזזו בסך של 46 מיליון ₪ והפסדים מועברים מעסק שלא קוזזו בסך 1.7 מיליון ₪.

אחת מיורשותיו, גב' מלכסון ביחד עם בעלה (להלן: "מלכסון")  ביקשו לנצל את חלקה בהפסדי המנוח ולקזזם כנגד הכנסותיהם אך סורבו ע"י פקיד השומה בטענה שהזכות לקיזוז הפסדים איננה עוברת בירושה וכך גם פסק בית המשפט המחוזי.

בערעור לבית המשפט העליון התמקדו מלכסון בדרישת קיזוז הפסדי ההון וטענו, כי בניגוד לסעיף 28 לפקודה העוסק בהפסדים פירותיים ומשתמש בתיבה "אותו אדם", הרי שלגבי סעיף 92 העוסק בהפסדי הון, ואיננו כולל את התיבה "אותו אדם", יש לפרשו באופן שגם יורשים של נישום שנפטר באים בגדרי הסעיף ויכולים לקזז את הפסדיו המועברים.

בנוסף טענו מלכסון, כי הפסדים לצורכי מס הינם חלק מנכסי המוריש העוברים ליורשיו מכח חוק הירושה.

בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור וקבע בפסק דינו של כבוד השופט ג.קרא, כי לשון הוראות סעיפי הקיזוז אינה "סובלת" את הפרשנות אותה מבקשים מלכסון לאמץ, שכן אין למצוא ולו עיגון מינימאלי בלשון ההוראות לכך שהפסד שהיה לאדם ניתן לקיזוז על ידי יורשיו.

בית המשפט העליון הסביר, שהתיבה "אותו אדם" בסעיף 28 לפקודה איננה משנה דבר, שכן לא ניתן ליצור זהות לשונית בין המונח "הכנסתו החייבת של אדם" למונח "הכנסתו החייבת של אדם או יורשו" ולכן גם פרשנות סעיף 92 לפקודה איננה יכולה לראות ב"אדם" כ"אדם אחר" מלבד אותו נישום.

גם לעניין תכלית החקיקה הסביר בית המשפט העליון, כי האפשרות לקיזוז הפסדים בין שנות מס, נועדה לשרת את התכלית של בחינת התעשרותו של הנישום – התעשרות שנפרסת על פני תקופה שאין בינה ובין החתך הגס של שנות המס מתאם הכרחי.

אי לכך, העברת הפסדים לצרכי מס שצבר נישום אחד לנישום אחר,  ובכלל זה ליורש, מאיינת תכלית זו, המושתת על "עקרון היכולת לשלם", משום שהיא מנתקת את הקשר האמיץ שבין הכנסתו של הנישום והיכולת הכלכלית שלו למס המוטל עליו ובכך היא מאפשרת הסטה של נטל המס בין נישום אחד לאחר באופן שאינו שוויוני.

לסיכום קבע בית המשפט העליון בהלכת מלכסון, כי הזכות לקיזוז הפסדים עומדת באופן אישי לנישום והפסד לצורכי מס שייך לנישום עצמו ומהווה "נכס" רק ביחס אליו, שאינו ניתן להעברה או להורשה.

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post הלכת מלכסון – הזכות לקיזוז הפסדים אינה עוברת בירושה appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

סעיף 71א לחוק, נועד לצמצם את ההפרש שנוצר בין המחיר המקורי שבו רכש הבעלים את מניות החברה, לבין יתרת שווי הרכישה של המקרקעין, (שווי הרכישה – כפי שנקבע ע"י סעיף 31 לחוק) כאשר הפרש זה יכול לבוא לידי ביטוי לטובת הבעלים אולם עשוי גם לפגוע בהם.

רווח נוסף חיובי

כאשר המקרקעין נרכשו ע"י החברה במחיר הגבוה מהמחיר המקורי של המניות, המשמעות היא שיתרת העודפים מימנה את המקרקעין ולכן בעת הפירוק, העברת המקרקעין לבעלי המניות בפטור ממס לפי סעיף 71 לחוק, מהווה למעשה התחמקות ממס על הדיבידנד, שהיה צריך להיות משולם לבעלי המניות אילו העודפים היו נמשכים כדיבידנד ולא כמקרקעין.

במקרה שכזה, קובע סעיף 71א שיש למסות את "הרווח הנוסף" המחושב כדלקמן:

בדיוק בשיעורי המס אילו היה מתקבל כדיבידנד או כרווחים ראויים לחלוקה לפי סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה.

רווח נוסף שלילי

כאשר המקרקעין נרכשו ע"י החברה במחיר נמוך מהמחיר המקורי של המניות, נוצר מצב שבו בעל המניות מאבד את עלות המניות, ברגע שמוכר את המקרקעין, שהגיעו אליו בפטור ממס לפי סעיף 71 לחוק בעת פירוק החברה.

הסיבה לכך היא, שברגע שהמקרקעין עוברים לבעלי החברה, בפטור ממס לפי סעיף 71 לחוק, המחיר המקורי מופחת (ואף מתאפס כאשר הנכס היחיד הוא המקרקעין) לפי הוראות סעיף 93(ב2) לפקודה[1]  וכך מתבטל למעשה ההפסד שהיה יכול להיווצר בפירוק החברה.

בעל המניות נשאר עם מבנה ביתרת שווי רכישה נמוך, שנקבע לפי סעיף 31 לחוק, ולא מנצל לטובתו את הסכום הגבוה יותר שבו רכש את המניות.

במקרה שכזה, נוצר רווח נוסף שלילי ולכן קובע סעיף 71א לחוק, שניתן לראותו כניכוי במכירת המקרקעין או כהפסד לעניין הפקודה.

יש לציין, כי בהחלטות מיסוי 128/06 ו-2865/13 קבעה רשות המיסים, שלצורך חישוב הרווח הנוסף בלבד, תיווסף הלוואת בעלים וכן יתרת הלוואה מהבנק, בתנאים מסוימים הרשומים בהחלטות המיסוי, למחיר המקורי של המניות ובכך לצמצם את הרווח הנוסף.

הדבר נועד למנוע עיוות שעשוי להתרחש במצב שבו, הגם שהמקרקעין נרכשו במחיר הגבוה ממחיר המניות, הם מומנו ע"י הלוואות ולא ע"י יתרת עודפים ולכן אין הצדקה במקרה כזה לחייב את בעל המניות ברווח הנוסף כדיבידנד.

יצוין עוד, כי סעיף 71א לחוק, חל אך ורק על זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין, שהועברו בפירוק לפי סעיף 71(א) לחוק לאחר 12/04/05 ושהאיגוד רכש אותם החל מיום 01/04/98.

את כל המאמרים ניתן למצוא באתר בכתובת: www.atz-law.co.il

            אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

[1] יראו את המחיר המקורי של המניות כמחיר המקורי, בהפחתת המחיר המקורי כשהוא מוכפל ביחס שבין שוויה של הזכות במקרקעין או הזכות באיגוד המקרקעין, לפי הענין, שמכירתם היתה פטורה ממס, לבין הסכום המתקבל מצירוף התמורה שהתקבלה כאמור בסעיף 93(א)(3) ושוויה של הזכות במקרקעין או הזכות באיגוד המקרקעין שמכירתה פטורה ממס כפי שהיתה ביום שבו הוחל בפירוקו של האיגוד.

The post סעיף 71א לחוק מיסוי מקרקעין – הרווח הנוסף בפירוק appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

בהליך השיוך שלושה שותפים: רמ"י, הקיבוץ והחברים אליהם משויכות הדירות, כאשר מדובר בהליך מתמשך, הנע על פני מספר שנים ולא אחת מתארך ולמעשה מתבצע ב-2 שלבים:

השלב החוזי שבו הקיבוץ חותם עם החברים על שורה של הסכמים, במסגרתם משייך הוא לחברים דירות ומגרשי בניה, תוך שהחברים חותמים על כתבי התחייבות לטובת רמ"י ואשר נוסחו על-ידי רמ"י.
במסגרת שלב זה, משויכים לחברי הקיבוץ בתים או מגרשים, רמ"י והקיבוץ מאשרים הוצאת היתרי בנייה לחברים, ואלה בונים את ביתם מכספם על גבי המגרשים.

השלב הקנייני שבו חברי קיבוץ חותמים על הסכם חכירה לדורות מול רמ"י – למשך 98 שנים.

בפסק דין בו"ע 49180-11-18 קיבוץ גזר ואח' נ' מנהל מסמ"ק רחובות שניתן לאחרונה, נדונה השאלה  האם שלב השיוך החוזי מהווה מכירה של זכות במקרקעין בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין?

במקרה הנדון בפסק הדין, קיבוץ גזר הינו בעל חוזה שכירות מול רמ"י, המתחדש מעת לעת ומהווה "הרשאה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") ומשכך קיימת לקיבוץ "זכות במקרקעין" בהתאם לחוק.
הקיבוץ קיבל החלטה על שיוך דירות לחבריו, הוותיקים והחדשים, ללא גביית תשלום מהחברים הוותיקים, כאשר החברים החדשים מתחייבים לשלם לקיבוץ סך של 300,000 ₪.

הקיבוץ והחברים דיווחו על חתימת ההסכמים למנהל מסמ"ק (להלן: "המנהל"), כאשר שווי המכירה לפי השומות העצמיות שדווחו למנהל היה 0 ₪, שכן לטענתם הקיבוץ לא רשאי למכור וממילא לא ביצע כל מכירה של זכות במקרקעין.

כמו כן נטען על ידם, כי הקיבוץ לא ויתר על זכויותיו במקרקעין לחברי הקיבוץ באופן ישיר. מדובר בשתי עסקאות נפרדות: העסקה האחת, היא בין הקיבוץ לרמ"י ובמסגרתה הקיבוץ מחזיר את חלקו במקרקעין לרמ"י ואלו נגרעים ממשבצת הקבע של הקיבוץ.
העסקה השנייה, היא עסקת חכירה בין רמ"י לבין החברים ועל כן, הוויתור נעשה כלפי רמ"י ולא כלפי חברי הקיבוץ.
לאור זאת טענו הקיבוץ והחברים, כי מכירה של זכות במקרקעין, כמשמעותה בחוק, תתבצע רק בשלב השיוך הקנייני – במועד בו יחתמו החברים על הסכמי החכירה לדורות מול רמ"י.

המנהל דחה את השומות העצמיות והוציא לקיבוץ ולחברי הקיבוץ שומות ולפיהן סך של 300,000 ₪ ששילמו כל זוג חברים חדשים לקיבוץ, הוא תמורה בגין מכירה של זכות במקרקעין מהקיבוץ לחברים החדשים ואילו אי גביית תשלום מהחברים הוותיקים נעשתה בעקבות "יחסים מיוחדים" בין הצדדים, ולכן יש להעמיד את שווי הזכות שנמכרה לזוג חברים ותיקים, גם כן על סך של 300,000 ₪.

לטענת המנהל, הליך השיוך החוזי, מהווה מכירת זכות במקרקעין בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק שכן במסגרתו מתחייב הקיבוץ לוותר על זכויותיו במקרקעין, לטובת שיוכם לחברים.

הקיבוץ מקנה לחברים זכות חזקה ייחודית במקרקעין הספציפיים ששויכו להם, והחברים נהנים מזכויות בעלות מאפיינים רכושיים (סחירות, היכולת לשעבד את המקרקעין והזכות להורשה). מדובר בזכויות מהותיות, שהועברו לחברים ומשכך נמכרה לחברים זכות במקרקעין בהתאם לחוק.

בית המשפט, בפסק דין ארוך ומפורט הסביר, כי השלב הראשון של הליך השיוך הוא השלב בו מבחינה מהותית התחייב הקיבוץ כלפי החברים, ללא זכות חזרה, כי מוותר הוא על זכויותיו במקרקעין לטובת שיוכם לחברים וללא ויתור זה, לא ניתן לבצע שיוך.

בית המשפט הסביר את המשמעות של "ויתור" בהגדרת "מכירה" בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, באמצעות דבריו של פרופ' נמדר ולפיהם: "ויתור הנו פעולה חד צדדית בה בעל הזכות מסתלק מזכותו אך לא מעבירו לאחר, בהבדל מפעולה של העברה, הסבה או הענקה שבהן בעל הזכות מעביר את זכותו לאדם אחר, ובכך הנכס יוצא מרשותו של המוכר וגם נכנס לרשותו של הקונה."

לאור זאת קבע בית המשפט, כי יש לראות בוויתור של הקיבוץ על זכויותיו במקרקעין המשויכים לחברים – כמכירה, שכן כתוצאה מהוויתור האמור קמה בידי החברים האפשרות לקבל מידי רמ"י זכות במקרקעין וויתור שכזה, הנעשה במסגרת הסכם וללא אפשרות חזרה מהוויתור הוא בבחינת "מכירה" בהתאם לחוק.

במסגרת פסק הדין, נדונו סוגיות נוספות הקשורות בהליך השיוך ובית המשפט אף נתן את האפשרות לצדדים לחזור ולדון בשאלה, האם יחול פטור ממס שבח לפי סעיף 63 לחוק על שומות מס השבח שהוציא המנהל לקיבוץ, אולם בכל הקשור לעצם החיוב ולתשלום מס רכישה, קבע בית המשפט כי השיוך החוזי מהווה מכירה וכי על החברים הוותיקים והחדשים לשלם מס רכישה על שווי של 300,000 ₪.

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post ויתור הקיבוץ על זכותו במקרקעין לטובת החברים בשלב השיוך החוזי – מהווה מכירה appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

המלצה זו יושמה והחל מיום 01/01/2013 נוסף לפקודת מס הכנסה סעיף 121ב אשר הטיל מס נוסף (מס יסף), בשיעור של 2%, על יחיד שהייתה לו בשנת המס הכנסה חייבת (כהגדרתה בסעיף)  העולה על כ- 800,000 ₪ בשנה.

החל משנת 2017 הועלה שיעור המס ל-3% ובמקביל ירד הסכום השנתי בסעיף ל- 640,000 ₪, כאשר בשנת 2021 עומדת ההכנסה השנתית אשר מעליה יחול חיוב במס יסף על 647,640 ₪.

הגדרת "הכנסה חייבת" בסעיף 121ב לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") , כוללת גם את מרכיב השבח הריאלי אשר נוצר למוכר בעת מכירת נכס נדל"ן, כאשר המשמעות היא שיש לצרף את השבח הריאלי שנוצר למוכר בעת המכירה לשאר הכנסתו החייבת בשנת המס לצורך הבחינה האם יש לחייבו במס יסף באותה שנה (וראו הרחבה במאמר מיום 14/09/2017).

סעיף 121ב(ד) לפקודה מאפשר לפרוס לצורכי חישוב מס היסף, הכנסות מיוחדות הניתנות לפריסה מהותית לפי סעיף 8(ג) לפקודה, כגון:  הפרשי שכר, דמי פדיון חופשה,  מענק פרישה או מוות, כאשר בהוראת ביצוע 09/2015 קבעה רשות המיסים, כי האמור לעיל אינו חל על פריסות של שבח ורווחי הון, שכן פריסה של רווח הון ושבח הינה פריסה טכנית בלבד ולכן גם אם בוצעה פריסת שבח ריאלי, היא איננה רלוונטית לצורכי חישוב מס היסף והוא יחושב על מלוא השבח הריאלי בשנת המכירה.

השבוע ניתן פס"ד בע"מ 13328-11-19 שפונט נ' פקיד שומה ת"א ובו נדונה השאלה האם בעקבות פריסת רווח ההון הריאלי לפי סעיף 91(ה) לפקודה, אשר ביצע מר אלכסנדר שפונט (להלן: "שפונט") בגין מכירת מניותיו – יחויב במס יסף בגין החלק היחסי המיוחס לשנת המכירה בלבד או שיש לחייב את שפונט במס יסף בגין מלוא רווח ההון הריאלי?

בית המשפט ניתח את הרקע לחקיקת סעיף 121ב לפקודה בתיקון 195 וקבע, כי הסעיף קובע מס מיוחד, אשר איננו מהווה מדרגת מס כשאר המדרגות, אלא מהווה מעשה חקיקה המבקש ליצור הסדר שלם וייחודי הקובע מס נוסף על כלל הרווחים שהתקבלו בשנת המס.

בנוסף קבע בית המשפט, כי כוונת המחוקק העולה מתוך הסעיף הייתה במפורש הטלת מס נוסף "על עשירים", כאשר המחוקק התיר לפרוס לצורך חישוב מס היסף רק הכנסה בעל גוון סוציאלי המנויה בסעיף 8(ג) לפקודה ולא הכנסה מרווח הון או שבח.

לצורך כך, הביא בית המשפט את דבריו של כב' השופט מלצר בבית המשפט העליון בעניין שבטון (ע"א 8958/07 שרל שבטון נ' פ"ש ת"א 5) המסבירים את ההבדל בין הוראות סעיף 8(ג) לפקודה, אשר עוסקות בפריסה מהותית של ההכנסה לעומת הוראותיהם של סעיף 91(ה) לפקודה, וסעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין העוסקים בפריסה טכנית בלבד של רווח ההון ושל השבח הריאלי, וקבע כי העובדה שלא קיימת הפניה בסעיף 121ב לסעיף 91(ה) לפקודה (וגם לא לסעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין) איננה השמטה שבטעות, אלא אמירה שבשתיקה כי המחוקק ביקש למסות הכנסות גבוהות שאינן בעלות גוון סוציאלי.

לסיכום קבע בית המשפט, כי אין לפרוס את רווח ההון הריאלי לצורך חישוב מס היסף ומשכך שפונט ישלם מס יסף על מלוא ההכנסה החייבת שהתקבלה על ידו בשנת המס לרבות רווח ההון.

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post לא ניתן לפרוס רווח הון או שבח ריאלי לצורך חישוב מס יסף appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

מנהל מסמ"ק ת"א (להלן: "המנהל") לא השלים עם קביעת בית המשפט העליון והגיש לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף.

לטענת המנהל, לא זו בלבד שבפסק-הדין נפסקה הלכה הסותרת הלכה קודמת, אלא שהיא גם הלכה חדשנית, חשובה ו"מוקשית ביותר", המצדיקה דיון נוסף, שכן היא סותרת עקרונות יסוד בדיני המס ובדיני ההתיישנות וסוטה מן הכלל שלפיו לאחר התקופה שנקבעה בסעיף 85 לחוק לתיקון השומה, "אמת ויציב – יציב עדיף" וכי בעקבות פסק-הדין הפכה מסגרת הזמנים של סעיף 85 לחוק להסדר "חסר גבול או מגבלת זמן", בניגוד לתכלית החוק ולכוונת המחוקק.

השבוע ניתנה החלטה בדנ"א 1867/21 מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נ' מיטל אביבי רייך ובה דחתה נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת א' חיות, את הבקשה מהטעמים שיפורטו להלן, תוך שהיא מסבירה תחילה כי השופט מינץ, שחוות דעתו התקבלה בדעת רוב, קבע כי לשון סעיף 107 לחוק היא חד-משמעית, ולפיה המנהל רשאי להאריך "כל מועד בחוק", וכי נוסח זה נושא משמעות אחת בלבד לענייננו והיא – הסמכה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק:

1. בהחלטות רבות של ועדות הערר נקבע באופן מפורש שניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק, כאשר על חלק מהחלטות אלה אף בחר המנהל שלא לערער.
2. המנהל לא הצביע על פסק-דין של בית משפט העליון שהכריע מפורשות בשאלה זו. יתרה מכך, בשני פסקי-דין שאליהם הפנה המנהל אף הובעה תמיכה – אם כי באמרת אגב – בעמדה שלפיה ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 מכוח סעיף 107 לחוק.
3. לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה בדיני התיישנות.
4. הטענה לפיה בעקבות פסק-הדין צפוי המנהל להיות "מוצף" בהליכים, לא נתמכה בראיות והיא במידה רבה ספקולטיבית ואינה מצדיקה קיום דיון נוסף, שכן היו עוד קודם שניתן פסק-הדין התדיינויות באשר להארכת המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק, וחלק מוועדות הערר אף קבעו שהדבר ניתן.
5. אשר לחשש לפגיעה בנישומים בשל פתיחת שומות "סגורות" על ידי המנהל עצמו – סוגיה זו כלל לא נדונה וממילא לא הוכרעה בפסק הדין.

כאמור לעיל, בית המשפט העליון דחה את הבקשה לקיום דיון נוסף ובכך קיבע את הלכת אביבי רייך לפיה מנהל מסמ"ק רשאי להאריך כל מועד בחוק.

לטעמי יש מקום לטענה, כי הגם שהחלטת בית המשפט העליון עסקה בשאלת הסמכות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, הרי שהעובדה שבית המשפט העליון חזר כעת פעם נוספת על הקביעה לפיה המנהל רשאי להאריך כל מועד בחוק, וזאת מבלי לערוך אבחנה בין "מועד" לבין "תנאי" כפי שערכה ועדת הערר בו"ע 25437-10-19 יעקובוביץ' ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין (וראו הרחבה במאמר מיום 20/05/2021) מלמדת על כך שבית המשפט העליון לא מקבל את האבחנה כאמור וכי בסמכות המנהל להאריך כל מסגרת זמנים הקבועה בחוק מיסוי מקרקעין.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post הכרעה סופית אביבי רייך – מנהל מסמ"ק רשאי להאריך כל מועד בחוק appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

סעיף 103ב(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), קובע פטור ממס לפי הפקודה וממס שבח מקרקעין לפי החוק, בהליך של מיזוג, כאשר הוראות זהות קיימות כאמור גם בנוגע להליכים של העברת נכסים או פיצול.

בהמשך לכך קובע סעיף 103ב(ב) כי: "בכל מקום שבו לא מתחייבת מכירה במס על שבח מחמת האמור בסעיף קטן (א), תתחייב המכירה במס רכישה בשיעור של 0.5% משוויה."

בפסק דין בריטיש ישראל (ו"ע 46205-08-11) קבע בית המשפט כי לשון סעיף 103ב(ב) לפקודה, מלמדת שבעסקת מיזוג חברות, תתחייב המכירה במס רכישה בשיעור של 0.5% משווין של המניות המועברות במסגרת עסקת המיזוג ולא משווי המקרקעין שבבעלות האיגוד (ראו הרחבה במאמר מיום 03/12/2015).

השבוע, ניתן פס"ד בבית המשפט העליון במספר ערעורים (ע"א 1210/16 מנהל מסמ"ק חיפה נ' בריטיש ישראל השקעות בע"מ, ע"א 1512/17 ארנה סטאר גרופ בע"מ נ' מנהל מסמ"ק רחובות ו-ע"א 4718/18 סקי דרופ החזקות בע"מ נ' מנהל מסמ"ק ת"א) אשר כולם עסקו בשאלה הבאה:

כיצד יש לחשב את מס הרכישה בפעולה באיגוד מקרקעין, המבוצעת לפי חלק ה2 לפקודה, העוסק בשינויי מבנה ומיזוג?

לטענת החברות הנישומות, לשון סעיפים 103ב(ב) ו-104(ד)(4) לפקודה ברורה, ועל פיה מס הרכישה מחושב משוויה של המכירה, קרי שווי המניות ומשכך אין "לייבא" לפקודה את הוראות סעיף 9(ב) לחוק ואין ללמוד מהגדרת השווי בחוק, לעניין שינוי מבנה ומיזוג בפקודה.

בית המשפט העליון, קיבל את עמדת מנהל מסמ"ק ופסק כי המונח "מס רכישה" הוא מוסד מוכר בדין, הקבוע ומוסדר בחוק מיסוי מקרקעין ובתקנות מכוחו. לפיכך, כאשר הפקודה קובעת חיוב "במס רכישה", חזקה היא כי הכוונה למס רכישה כהגדרתו בחוק מיסוי מקרקעין, שכן זהו הדין הקובע ומסדיר את מס הרכישה.

מאחר וסעיף 103 לפקודה קובע כי "תהא לכל מונח המשמעות שיש לו… בחוק מיסוי מקרקעין… זולת אם יש בחלק זה הוראה מפורשת אחרת" הרי שבעוד שלגבי שיעור מס הרכישה, אכן נקבעה בפקודה הוראה מפורשת אחרת (0.5%) , לגבי אופן חישוב המס החל אין הוראה מפורשת אחרת ויתרה מכך, המונח "שוויה" בפקודה, כוונתו "שווי המכירה", דהיינו חקיקה על דרך הפניה למונח מוכר ומוגדר בחוק מיסוי מקרקעין.

משעשה המחוקק שימוש במונח "מס רכישה", והפנה לחוק מיסוי מקרקעין, חזקה עליו כי התכוון להפנות ולהחיל את העקרונות של "מס רכישה", כקבוע בחוק מיסוי מקרקעין ובנוסף, עקרון ההרמוניה החקיקתית מחייב כי ככל שאין מניעה לכך, יש לפרש אותו מונח בו נעשה שימוש בשני דברי חקיקה העוסקים באותה מטריה באופן הרמוני, וחישוב מס הרכישה לפי שווי המניות, תוביל להעדר הרמוניה חקיקתית, שאין לה כל הסבר או הצדקה.

לסיכום קבע בית המשפט העליון, כי הכוונה בחלק ה2 לפקודה הייתה להטיל "מס רכישה", כפי מובנו הידוע והמקובל של מס זה לפי החוק, אך בשיעור מופחת של חצי אחוז, שהוא השיעור הנמוך המקובל שנקבע גם במקרים אחרים בהם ביקש המחוקק להקל או לעודד פעילות מסוימת כאשר חישוב מס הרכישה ייעשה לפי שווי המקרקעין ולא לפי שווי המניות.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post חישוב מס הרכישה גם בשינוי מבנה ומיזוג ייעשה לפי שווי המקרקעין ולא לפי שווי המניות appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

בהלכת חנין שפורסמה בסוף שנת 2020, קבע בית המשפט העליון כי הדרך הראשית לקביעת שווי מכירה בעסקת קומבינציה, כפי שהוכר גם בהוראת ביצוע 23/98, היא על פי שווי התמורה שמקבל בעל הקרקע בשירותי בניה, המחושבות לפי עלויות הבניה בצירוף רוח קבלני סביר ומע"מ. (ראו הרחבה במאמר מיום 10/12/20)

השבוע פורסמה הלכת יקותיאלי (ע"א 6672/19 יוסף יקותיאלי נ' מנהל מסמ"ק חיפה) אשר דנה בשאלה העקרונית הבאה: האם, לצורך חישוב שווי המכירה בעסקת קומבינציה על דרך של מכר חלקי, לצרכי מיסוי מקרקעין, יש לכלול אך את הרווח שיפיק הרוכש משירותים שיספק ב'כובעו' כקבלן הביצוע של המיזם, או שמא יש להביא בחשבון גם את הרווח שהוא מצפה להפיק ב'כובעו' כיזם?

המקרה הנדון עסק בעסקת קומבינציה שבה נקשרו מר יוסף יקותיאלי, בעל הזכויות בנכס מקרקעין במרכז הכרמל בחיפה עליו בנוי מבנה ישן ובו שתי דירות וחברת אלומת שושנה בע"מ, למכירת 55% מהזכויות במקרקעין, בתמורה לקבלת שירותי בניה למימוש יתרת זכויותיו בנכס.

ע"פ חוות דעת שמאית שהציג מנהל מסמ"ק (להלן: "המנהל") , אשר התקבלה ואושרה בערכאה הראשונה, הוצגו 4 חלופות שונות לחישוב שווי העסקה וב-2 מהן נכלל בחישוב שווי התמורה בנוסף לרווח קבלני מקובל  גם רווח יזמי.

לטענת יקותיאלי, לפי הוראת ביצוע 23/98, אשר מטרתה "להנחות ולקבוע כללים באשר לקביעת השווי בעיסקת אחוזים (קומבינציה)", יש להוסיף רווח קבלני סביר בלבד, כאשר אין חולק כי לרוב הוא מסתכם כיום ב 3%-2% בלבד ולא מדובר ב  20% – 15% , כפי שנקבע בעבר בהוראת הביצוע.

לעומתו טען המנהל, כי יש לכלול גם את הרווח היזמי שעומד על שיעור גבוה בהרבה מזה של קבלן הביצוע.

בית המשפט העליון היה חלוק בדעתו האם יש לקבל את הערעור ולבסוף פסק בדעת רוב כי לאור נימוקיה של ועדת הערר, להעדפת חוות דעת השמאית שהציג המנהל על פני זו שהציג יקותיאלי ובהינתן שכלל התחשיבים שערך השמאי הביאו לאותו טווח מחירים, אין מקום להתערב בקביעת ועדת הערר.

עם זאת, בית המשפט העליון קבע, כי אין מקום לכלול בשווי התמורה רווח יזמי, בין שהוא רווח בגין שירותי יזמות (להבדיל מעלות שירותי היזום עצמם הכלולים בשירותי הבניה) ובין שהוא רווח יזמי הכלול בשווי מכירת הדירות.

בין המשפט העליון קבע בנוסף, כי ככל שרשות המיסים סבורה כי המגמה של פיצול בין קבלן ליזם המסתמנת בשנים האחרונות, מחייבת שינויים והתאמות באשר לאופן חישוב התמורה על פי הוראת ביצוע 23/98 – עליה לפעול לשינוי מדיניות בעניין זה בצורה גלויה ומפורשת ולא בצורה נקודתית אגב בדיקת שומות של עסקה מסוימת.

כאמור לעיל, בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בהחלטת ועדת הערר "למרות הפגם שנפל בהכללת הרווח היזמי בחלק מהתחשיבים שבחוות הדעת השמאית" אולם המסקנה העולה מהלכה זו הינה חשובה ביותר ובעלת השפעה ישירה על חישוב שווי המכירה בכל עסקאות הקומבינציה.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post הלכת יקותיאלי – אין לכלול בשווי התמורה בעסקת קומבינציה רווח יזמי appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

בשבוע שעבר ניתן פסק דין נוסף בעניין זה, בוועדת ערר בבית המשפט המחוזי מרכז,  ב-8 עררים מאוחדים (ו"ע 31061-09-18 יבנה דר – אגודה שיתופית חקלאית ברחובות בע"מ ואח' נ' מנהל מסמ"ק).

הסוגיה שעלתה לדיון הינה, מהו שיעור המס שיש להטיל על המושבים/אגודות שיתופיות נשוא הערר, (להלן: "העוררים") בגין פיצוי שקיבלו במסגרת הסכמים להשבת קרקע חקלאית ששונה ייעודה, שנערכו בינם לבין רמ"י מכח הוראות החוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה) תשע"ד – 2014 (להלן: "חוק הותמ"ל").

לטענת העוררים, יש לחייבם במס מופחת החל על הפקעת מקרקעין מכח סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק"), שכן חוק הותמ"ל והחלטות מועצת רמ"י מכוחו (1469 ו-1470) מעגנים "הסדר מנדטורי, כופה ואגרסיבי להפקעת קרקעות" – העולה לכדי הפקעה.

העוררים הוסיפו וטענו, כי עניינם שונה מהעסקאות שנדונו בפסיקה בעבר, שכן עסקאות ההשבה במקרה דנן נעשו מכח חוק מפקיע – חוק הותמ"ל וכי חוזי החכירה המקוריים, בהם הופיע שסעיף שינוי הייעוד ושעל בסיסו נקבע בעבר בפסיקה כי מדובר בעסקה רצונית ולא הפקעה – באו לקיצם טרם עסקאות ההשבה וכבר לא היו בתוקף ומכאן, כי אלו בוצעו על יסוד חוק הותמ"ל אשר נותן "ארגז כלים" משמעותי בידי רמ"י לכפות את השבת המקרקעין למדינה בסד זמנים קצוב והעברת הקניין בהם על שם המדינה ללא הסכמתם וללא צורך בשטרי מכר ודי בכך כדי שהדבר ייחשב להפקעה.

בית המשפט דחה את טענות העוררים וקבע כי במקרים הנדונים, לא התבצע כל הליך מכח חוקי ההפקעה ואין בידי העוררים להציג איזה מסמך, פרסום ברשומות או נסח טאבו, שממנו ניתן ללמוד כי התבצע הליך של "הפקעה".

בית המשפט קבע כי מדובר בהסכמי חכירה שנחתמו בין רמ"י לבין כל אחד מהעוררים, אשר בהם מופיע, במפורש או מכללא, סעיף שינוי היעוד, לפיו רמ"י רשאית לסיים את החכירה אם וככל ששונה ייעודה של הקרקע שהוחכרה לעוררים למטרת חקלאות, ומאחר שבמקרים דנן, אכן שונה ייעוד המקרקעין והם אינם יכולים לשמש עוד לחקלאות – סעיף זה נכנס לתוקף.

בית המשפט דחה גם את טענת העוררים לפיה מאחר ותוקף הסכם החכירה פקע מדובר בהפקעה מכח כח הותמ"ל וקבע כי במקרה שכזה, הרי לטענתם הם מחזיקים בקרקע שלא כדין ולא יעלה על הדעת שהדרישה לפינויים, כפולשים המחזיקים בקרקע שלא כדין, מהווה "הפקעה".

לעניין משמעותו של חוק הותמ"ל ו"ארגז הכלים" שיש ברשותו קבע בית המשפט, כי תנאי יסודי לתחולתו הוא היותה של הקרקע קרקע שקיימת חובה להשיבה עם שינוי הייעוד, וככל שחובה שכזו אינה קיימת בהסכם החכירה, אין בכוחו של חוק הותמ"ל עצמו להביא להשבת הקרקע לידי המדינה ולכן אין מדובר בפעולה שלטונית חד-צדדית הנעשית בכפיה, אלא ביישום ומימוש החובה החוזית להשיב את הקרקע במקרה של שינוי ייעוד.

הסמכות הקיימת בחוק הותמ"ל להעברת הקניין לבעלות המדינה, הינה סמכות להוציא לפועל התחייבות שנטל על עצמו החוכר להשיב את הקרקע לבעליה עם שינוי ייעודה ואיננה נחשבת הפקעה.

בית המשפט המשיך לדון בכל אחד מהעררים לגופו אולם לבסוף דחה את כל העררים וקבע, כי הפעלת הליכי אכיפה לשם מימוש זכות חוזית איננה הפקעה ומשכך לא יחול סעיף 48ג לחוק על הפיצוי שקיבלו העוררים במסגרת הסכמי ההשבה.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post הפעלת הליכי אכיפה לשם מימוש זכות חוזית אינה הפקעה הזכאית לשיעורי מס מופחתים appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") קובע בסעיפים 87(ד)+(ו) כי אם לא נתן המנהל את החלטתו למשיג במהלך תקופה של 8 חודשים מיום שנמסרה לו הודעת ההשגה או בתוך 30 ימים מיום שאישר כי המשיג המציא את כל המסמכים המפורטים שיש להמציאם, לפי המאוחר (כאשר התקופה יכולה להתארך מטעמים מיוחדים עד לשנה מיום שנמסרה הודעת ההשגה) – יראו את ההשגה כאילו נתקבלה.

השבוע ניתנה החלטה בו"ע 28149-09-20 אזרחי נ' מנהל מיסוי מקרקעין ובה דן בית המשפט בבקשת מר יצחק אזרחי (להלן: "יצחק"), לקבל את הערר שהגיש על הסף, שכן לטענתו היה על המנהל לתת את החלטתו בהשגה תוך 8 חודשים מיום שנמסרה לו הודעת השגה ומשנתן המנהל את החלטתו בהשגה 20 ימים מאוחר יותר, הרי שההחלטה התקבלה בחוסר סמכות ויש לקבל את הערר על הסף.

בבסיס המחלוקת עמדה שאלת הפרדה רכושית בין בני זוג, כאשר ביום 11/09/2019 הגיש יצחק השגה על החלטת המנהל שלא לקבל את טענת ההפרדה הרכושית בינו לבין בת זוגו לצורך חישוב מס רכישה מופחת על דירת מגורים יחידה.

במשך מספר פעמים לאחר הגשת ההשגה, פנה יצחק למנהל באמצעות הדואר האלקטרוני ובפניה טלפונית לשם בירור התקדמות ההשגה ונענה כי עליו להתאזר בסבלנות.

ביום 06/04/2020 פנה המנהל אל יצחק בשאלות הסבר ובדרישת הגשת מסמכים לצורך ההחלטה בהשגה וכן בבקשה לצירוף תדפיסי עו"ש של יצחק ובת זוגו בשנים הרלוונטיות.

יצחק סיפק את מרבית המסמכים למעט תדפיס העברת כספים בין החשבונות וזאת עקב צירוף של נסיבות אישיות, קושי בהשגת מסמכים בנקאיים היסטוריים וסגרים שהיו בתקופת הקורונה.

ביום 22/07/2020 חלפו 8 החודשים (בתוספת הארכת המועד הנובעת מתקנות לשעת חירום) כאשר ביום 11/08/2020 החליט המנהל לדחות את ההשגה בהתבסס על החומר שהומצא לידיו עד לאותה העת.

במסגרת הערר העלה יצחק מספר טענות:

1. דרישת המסמכים התבקשה בדואר אלקטרוני ולא במכתב דרישה פורמלי.
2. מדובר בדרישה שאיננה מטעמים עניינים שמטרתה בקשת עוד ועוד מסמכים לפי "שיטת מצליח" לצורך מציאת הוכחה לסתירת ההפרדה הרכושית.
3. מתן אפשרות גורפת להארכת מועד ע"י דרישת מסמכים, יכולה להביא להתארכות תקופת מתן ההחלטה עד אין קץ ואיננה מתקבלת על הדעת.

לאור זאת טען יצחק, כי המועד היחיד הרלוונטי למתן החלטה בהשגה הינו 8 חודשים מיום הגשתה, כאשר מועד זה חלף.

בית המשפט, דחה את הערר תוך שהוא נותן מספר דגשים חשובים בהליך ההשגה:

1. ההוראה בסעיף 87(ד) לחוק, הדוחה את מתן ההחלטה בהשגה ל- 30 יום לאחר שהמנהל אישר כי המשיג המציא את כל המסמכים שדרש, באה למנוע מקרים בהם הליך בירור ההשגה אצל המנהל לא הסתיים בתוך 8 חודשים, וזאת מחמת אי שיתוף פעולה מצד הנישום, או במקרים מסוימים בהם המנהל נכח לראות כי נדרשים לו מסמכים נוספים לשם גיבוש החלטתו, אולם ברור כי ההוראה תקפה אך ורק במקום שדרישה זו מבוססת, הגיונית וסבירה בנסיבות הדיון בהשגה ושהיא הכרחית להחלטה בהשגה. העלאת דרישות סרק מצד המנהל להמצאת מסמכים וזאת מתוך כוונה להביא לכדי הארכת זמן מלאכותית איננה כדין.
2. על מנת לבחון האם מדובר בדרישה עניינית להמצאת מסמכים מצד המנהל או ב"שיטת מצליח" יש לבחון את הרף הראייתי הנדרש להוכחת הטענה, כאשר במקרה דנן, לאור העובדה שהמחלוקת נסובה לגבי דירה שנרכשה במהלך הנישואין, המהווה "נכס פנימי", סתירת חזקת התא המשפחתי תיעשה רק בהוכחת רף ראייתי גבוה במיוחד וחשבונות הבנק הינם מהאמצעים הטובים ביותר לצורך בחינת טענות אלו לשם קבלת התמונה העובדתית המלאה בהקשר זה ולכן אין מדובר נקיטת "שיטת מצליח" ע"י המנהל.
3. אין ממש בטענת יצחק כי בקשת המנהל להמצאת המסמכים הנוספים הגיעה באמצעות הודעת דואר אלקטרוני ולא במכתב רשמי מטעמו. מדובר באמצעי תקשורת אמין ונפוץ ואין כל פגם פרוצדוראלי בהעברת מסרים, דרישות ובקשות הבהרה באמצעותו, ככל שהצדדים זמינים ומשתפים פעולה באמצעי זה.

 ניתן לראות אם כן, כי קיימת חשיבות רבה להמצאת כל המסמכים הנדרשים ע"י המנהל בהליך ההשגה וכי שימוש בדואר האלקטרוני לצורך דרישתם, מייתר את הצורך בדרישת מסמכים פורמלית.

לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

   © כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post דגשים חשובים בהליך ההשגה appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).

סעיף זה מסביר למעשה את הנכתב בחוקי המס בכל הקשור להליכי השומה הרגילים, בהם נקבעו זמנים קצובים הן לנישומים והן לרשות המיסים לצורך טיפול בדיווחי שומה, הגשת השגות וערעורים/עררים לבית המשפט, באופן שעד להכרעה סופית בבית המשפט לא נדרשים הנישומים לשלם את סכומי המס השנויים במחלוקת מבחינתם, וממילא גם לא מתבצעים הליכי גביה לגבי אותם סכומים.

כאשר מדובר בהגשת שומה עצמית או בהגשת השגה על שומה לפי מיטב שפיטה שהוציא המנהל, קובע חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") זמן קצוב למנהל לדון בדיווח או בהשגה ולאחר חלוף הזמן יראו את השומה העצמית או את ההשגה כאילו התקבלה.

מנגנון דומה של זמן קצוב למתן החלטה, נקבע בחוק גם בעניין בקשה שמגישים מוכר או רוכש זכות במקרקעין, להפחתת שיעור מקדמת המס.

ואולם, כאשר מדובר בבקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק, לרבות בקשה לביטול עסקה לפי סעיף 102 לחוק, לא קיימת התייחסות בחוק לפרק זמן המגביל את המנהל בהחלטתו בבקשתו אלו ולא אחת קורה שהמנהל מעכב את החלטתו זמן רב, ללא תאריך יעד לקבלתה – והדבר גורם נזק רב למבקש, שכן סכום המס השנוי במחלוקת מבחינתו, מעוכב זמן רב ובנוסף הוא חשוף להליכי גבייה, ככל שטרם שילם את המס המלא ולקיזוז החזרי מס המגיעים לו מרשויות מס אחרות.

לכאורה, ניתן היה לבקש מהמנהל להשיב בשלילה לאלתר על הבקשה לתיקון שומה, ולו רק על מנת שניתן יהיה לערור עליה באופן מיידי לבית המשפט ובכך להשיב למבקש, בינתיים, את החזרי המס שקוזזו, עד להחלטת בית המשפט בבקשתו לביטול העסקה.

אלא, שגם כאן נכונה למבקש אכזבה וזאת לאור החלטת בית המשפט בעניין יחזקאל (ו"ע 42257-06-16 יחזקאל ואח' נ' מנהל מסמ"ק חיפה ) שניתנה בשנה שעברה, אשר בה קבע בית המשפט כי הליכי השגה וערר על החלטות אחרות, שאינם מתחילים בשומה, אינם מביאים לדחייה אוטומטית של מועדי תשלום המס על פי שומה שהוצאה ובקשה שמגיש נישום לאשר ביטול עסקה לפי סעיף 102 לחוק, איננה מבחינת "שומה" ומשכך איננה דוחה את מועד תשלום המס (וראו הרחבה במאמר מיום 04/06/20).

לעניין זה חשוב להדגיש, כי גם בהעדר זמן קצוב בחוק לקבלת החלטה בבקשה לתיקון שומה, על המנהל לקבל החלטה "במהירות הראויה" וזאת לאור הוראות סעיף 11 לחוק הפרשנות הקובעות כי: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות."

בשבוע שעבר, ניתן פסק דין בו"ע 37837-06-20 ליפשיץ ואח' נ' מנהל מסמ"ק ת"א ובו דחה אמנם בית המשפט את הבקשה להורות למנהל לקבל החלטה בבקשה לביטול עסקה (שאותה מעכב כמעט שנתיים), לאור התחייבות המנהל לתת החלטה בתוך 4 חודשים, אולם לא מבלי שהעיר למנהל כי "על המשיב מוטלת החובה לדון בבקשתן של העוררות ולעשות כן במהירות הראויה. תפקידו של המשיב הוא לפעול למען הנישום ולעשות כל מאמץ להעניק לו שירות על הצד הטוב ביותר. עיכוב כה ניכר במתן ההחלטה צריך שיעשה אך ורק מטעמים של חוסר ברירה".

ניתן לראות אם כן, כי בהעדר זמן קצוב להחלטת המנהל בבקשות לתיקון שומה וביטול עסקה, וכן השוואת הליכי הגביה במקרים אלו להליכי גביה הקבועים בהליכי שומה רגילים, נפגעת משמעותית זכותו של הנישום לשלם רק את המס שאינו שנוי במחלוקת מבחינתו, ועל כן ראוי שיבוצע תיקון חקיקה בחוק מיסוי מקרקעין בעניין זה, בהקדם האפשרי.

 לפרטים נוספים, תגובות והערות, ניתן ליצור קשר עמי בטלפון 050-6209895 או במייל atz.tax@gmail.com

אהרון צ'יסמדיה, עו"ד (רו"ח)

   © כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אהרון צ'יסמדיה

The post קציבת זמן בחוק להחלטת המנהל בבקשה לתיקון שומה appeared first on אהרון צ'יסמדיה עו"ד (רו"ח).